דיאלוג
על פירושו של ז'אק דרידה לפאידרוס של אפלטון
מאת גיא שקד
מוקדש לז'ק דרידה
מילות מפתח: פאידרוס, פאדרוס, זק דרידה, ז'ק דרידה, בן זומא
אלישע בן אבויה (אחר): שלום.
שלום רבי בן זומא. איזה תענוג למצוא אותך כאן בשוק. אני מנחש שאתה עושה קניות לחג.
בן זומא: בהחלט כך , אחר יקירי. באתי לקיסריה כדי לקנות את הטובים
שבשבעת המינים. ראה את הרימונים המהממים האלו, אני רואה כי הגעתי למקום הנכון.
(למוכר) אני מבקש אחד מאלו שם בשני שקלים? (לאחר) שמעתי כי אתה בימים אלו שקוע עד
צוואר בפילוסופיה זרה [1].
אחר: אכן כך היא, למרות שבעיקר בתורתו של סוקרטס הגדול, הוא ולא אחר.
לאחרונה אני התעניינתי במיוחד בפאידרוס שלו[2]. פיסקה בחיבור זה מספרת איך האל תות
מציע למלך תמוס את מתנת הכתיבה כתרופה לחוכמה וזכרון. ואולם המלך דוחה זאת כרעל,
בטוענו שזה יביא רק חוכמת שווא ולא זכרון אמיתי [3].
נושא הפיסקה הינו הבילבול בין שני ההיגויים השונים (תרופה או רעל) של
המילה הנכתבת אותו דבר: פרמקו(ן) [4].
הדיאלוג בין תות ותמוס נערכך סימולטנית בשלוש רמות. בראשונה תמוס
מראה לתות שמתנתו תביא את ההיפך מהבנה, כפי שרישום כתוב של דבריו שלו עשוי להוביל
לאי הבנה של כוונותיו.
ברמה השניה, המחבר של הטקסט ה"אורלי" דוחה את הידע
שמייצגים הסופיסטים – שהינו פילוסופיה שבכתב. אפלטון עצמו, שכתב את מילות סוקרטס,
גם הוא חותר תחת דעות מרצו, כיוון שהמאסטר לא האמין בהעלאה על הכתב הפילוסופיה
שלו.
ברמה השלישית, הקורא (של הטקסט המקורי ביוונית) מוכרח להשתמש בהיגיון
ובשיקול דעת שלו – משמע את הלוגיקה ה"אורלית" שלו כדי לקרוא ולטעת
משמעות בטקסט, משמע לפרש את המילה כרעל או תרופה כפי שהקונטקסט דורש [5].
בן זומא: בבקשה שים לבך לכך שבספרו סיפור על שפה אורלית וכתובה הנטוע
במצרים העתיקה, אפלטון ייתכן וכיוון לידע ה"אורלי" האבוד של
ההירוגליפים. כי גם כאשר נחשבו סמלים דתיים (אייקונים) יותר מאשר שפה מדוברת הם
עדיין יצגו את המשמעות הרליגיוזית ה"אורלית" של הסימנים.
כפי שאתה חייב לדעת, למצרים היו מונחים שסימלו היפוכים (דבר
והיפוכו). למשל האל "אתום" משמעו גם הכל וגם לא כלום. כאן הייתי רוצה
להוסיף שהמצרים היו חולקים על פרמינידס, בטוענם שלא כלום הוא גם אלוהים, מכיוון
ואלוהים מכיל את הכל. באופן פרדוקסלי, באמירה שכלום אינו קיים ואין לדון בו,
פרמנידס מעלה לחזית המחשבה את עצם המונח – לא כלום – שאותו הוא רוצה לדחות.
בשביל המצרים לא כלומיות קיימת גם במובן החומרי וגם הלא חומרי, משמע
אלוהים הןא לא רק אותם דברים המתרחשים בזמן אלא גם אין ספור אפשרויות אחרות שיכלו
היו לקרות ברגע נתון בזמן, אך אינם קורות והינם לפיכך לא כלום.
בנוגע למשמעות רעל-תרופה של מונח (כמו
הפרמקו(ן)), אתה וודאי מכיר את פולחן נחש הנחושת (לריפוי) שמקורו במצרים. ההגיון
של סתירה כביכול זאת היא שתרופה משנה את האיזון של הגוף ושכמות גדולה מדי לפיכך
תפעל כרעל קטלני [6]. בהסתמכות על רעיון זה, אנשי הריפוי המצרים האמינו את ההיפך,
משמע שכמות קטנה של רעל, אולי כגון ארס של נחש (ואולי מוחלשת) תפעל כתרופה. פולחן
נחש הנחושת הנזכר בתורתינו הקדושה (דברים כא, ט) עלה בהשפעה מצרית בזמנו של משה.
אחר: נכון, זה מזכיר את ההליך
המשנאי של חוכמה הקרוי גזרה שווה.
בן זומא: כך בפיקטוגרמות התמונה של הנחש, שמאוחר יותר שימשה לציון
הצליל "ו" יכלה לסמל או רעל או תרופה.
בהינתן שתי משמעויות אפשריות אלו, כשאנו ניגשים לכל טקסט כתוב מצרי
שלו אין יותר עד "אורלי" איננו יכולים לדעת מתי המילה משמעה רעל ומתי
תרופה.
אחר: אני איבדתי אותך, התוכל אולי להסביר?
בן זומא: למשל אם אנו קוראים כי איש הריפוי נתן למלך תרופה ושזה
האחרון מת, אנו יכולים לתהות אולי איש הריפוי נתן לו רעל. ואולם אם המלך ממשיך
לחיות אחרי מחלתו, עדיין יתכן שאיש הריפוי נתן לו רעל שזה יכל לסבול [7]. קריאות
דומות יכולים ליישם לגבי סוקרטס שלך.
ידיד יקר אחרי נושא כה כבד, דבר אינו טוב יותר מאשר תפילה קלה. כך
שאנא הצטרף אלי בתפילה קטנה, שכן אפילו אתה שאינו מאמין באל שכולו טוב, הינך עדיין
יהודי בשבילו. אולי אתה מכיר את התפילה:
"אנא הושיעה נא, אנא הושיעה נא, כי גדול שמך".
אחר: אבל בן זומא, אתה שר מנגינה יוונית טהורה, זו המקהלה המפורסמת
מאורסטס שרבות אני מזמזם מתחת לשפמי (נאמר כי אחר לעיתים קרובות זימזם מנגינות
יווניות [תלמוד, חגיגה טו]).
בן זומא: מה אתה סח! אני תמיד חשבתי שזו מנגינה "אורלית"
יהודית, ועתה אתה אומר לי שהיא מזכירה לך ניגון נוכרי, שאולי אך הועלה על הכתב.
אולי זה מה שקרה אם סוקרטס שלך אף הוא.
אחר: להמשכת קוו המחשבה המוצע שלך, מסורות יווניות
"אורליות" אחרות (אולי אף בתרבויות אחרות) גם מתייחסות לבילבול בין
המשמעויות השונות (רעל / תרופה) של המילה הכתובה פרמקו(ן). ישנו הסיפור של האישה
שטועה ברעל כתרופה ומרעילה את בנה [8] או הרוצח של הרופא שלוקח ממדפיו רעל במקום
תרופה בנסותו להראות את מצויונותו המקצועית [9].
המלך בפיסקה שלנו מצביע בדיוק לידע שטחי מסוג זה. הוא מתייחס לקריאה
כמקור לידע שטחי, כי נעדרת ממנה ההבנה ה"אורלית". העדפתו של המלך לתרבות
ה"אורלית" שמכילה את המשמעות של פיסקאות אלו, תומכת יותר בטענתו.
בילבול דומה בין מונחים מתרחש בסיפור שבו
מילה כתובה אחת פארמקו(ס) – משמעה גם מכשף וגם שעיר לעזאזל. בתרגום הלטיני הפך
המכשף לכומר והשעיר לחמור [10].
בסיפור עם זה, כומר בזמן שירתו רואה אישה
זקנה בוכה ומאמין שהוא נגע לליבה וזו תגובתה לשירתו. ואולם היא אומרת כי הזכיר לה
את החמור (שעיר) אותו איבדה [11]. סיפור עם זה מבוסס על משחק מילים: המילה מכשף
(איש קדוש בתרבויות העתיקות ) שהוחלף בגירסה הלטינית בכומר נוצרי (סקרדוטם), מזכיר
לאישה הזקנה את השעיר לעזאזל (חמור) כי המילים לקוסם ולשעיר לעזאזל הינם דומות, או
כפי שהיא אומרת זאת לעז שלה שברחה.
בסיפור הלטיני העז הוחלפה בחמור (אסינום)
מונח לטיני לשעיר לעזאזל שנשתמר באימרה "קווי אסינום נון פטסט, סטרטום קאדיט
[12].
בן זומא: גם כאן אני נוטה לראות את הקשר למיתולוגיה המצרית הקדמונית.
תורתנו הקדושה אומר כי המכשפים (חרטומים) המצרים, כמו גם משה, יכלו להפוך מקלות
לנחשים וחזרה למקלות, משמע היה להם שליטה על כח המוות ויכלו להפוך את כיוונו. זה
עשוי להסביר למה בימי קדם המכש/פים היו גם אנשי הריפוי [13].
שים לב בבקשה להיבט נוסף של המיתוס הנזכר ע"י סוקרטס. במיתוס
תמוןס נראה צודק בראשית כשהוא טוען כי קבלת המצרים את ההירוגליפים תגרום להם לשכוח
גם את שפתם בע"פ וגם את משמעות סימני הכתב שלהם.
מיתוס זה, משכנע ככל שיהיה ביוונית, מכיוון שהמילה הייונית פארמקו(ן)
יש לה שתי היגויים נבדלים ומשמעויות נבדלות, מאבדת את כוחו ברגע שברור שהדיאלוג
בין תמוס ותות נערך בשפה ה"אורלית" האבודה המצרית. אנו יכולים רק להניח
אך איננו יכולים לדעת בביטחה כי למילים לרעל ותרופה במצרית היה ביטוי אחד בכתב
נראה לפיכך כי אפלטון מראה כאן כי מיתוסים הינם רעיונות מאוחרים
המולבשים על עבר אבוד ולפיכך בילתי ניתן לבחינה מעמיקה (כאן העבר המצרי). מסקנה
זאת מתאימה למה שאפלטון אומר במקום אחר על סוקרטס, שהואשם בהמצאת מיתוסים חדשים
שיקריים (עלילות על אלים חדשים) כפי שנחה עליו הרוח [14].
העובדה כי המיתוס ה"אורלי" המסופר בטקסט עשוי להיות מזוייף
סותרת את טענתו של תמוס שהיתרון של שפה "אורלית" על השפה הכתובה היא
יכולתה לעודד ידע אמיתי וחוכמה. מכיוון שיתכן והמיתוס המזויף שבחנו עכשיו ממחיש כי
מיתוסים "אורליים" המועברים מדור לדור יכולים עדיין להיות שקריים,
מכיוון והם מומצאים ע"י בני אדם, יצורים היכולים לעשות טעויות, בחוכמה ובדעת
או שבלעדיהן. יתרה מכך, אלו המוסרים את מיתוסים אלו "אורלית" עלולים
להעביר שגיאותיהם כאמת, שכן יתכן ולא יובחן בהם. מכאן נובע כי כל טקסט – יהיה
"אורלי" או בכתב מייצג עבר בלתי ניתן לבדיקה מושלמת ולפיכך מכיל דבר
והיפוכו.
אחר: מילות חוכמה אכן נידמה כי נובעות מפיך המבורך בן זומא. באשר אלי
אישית אינני בטוח אם היה זה רעל או תרופה שמשכו אותי לתרבות יוון הזאת בתחילת
הדברים [15].
=========================================
[1] במונח
"זרה" כאן מתכוון בן זומא לספרות היוונית
[2] ראה"Plato's
Pharmacy," in Jacques Derrida,
Dissemination, trans. Barbara Johnson (London: Athlone Press, 1981).
[3] Plato, "Phaedrus," in Plato
in Twelve Volumes, trans. Harold N. Fowler, Vol. 1 (Cambridge: Harvard
University Press, 1982) pp. 561-565 .
[4] ספרות ימי הביניים העברית (למשל השירה של יהודה אל חריזי מספרד
ועמנואל הרומי מאיטליה) מכילה את התופעה ההפוכה הקרויה צימוד – בה מילים וצירופי
מילים, בד"כ כחרוזים הם הומונימים (נשמעים בדיבור אותו הדבר)
[5] Jonathan Walker, "The
Deconstruction of Musicology: Poison or Cure?," Music Theory Online, Vol.
2.4 (1996), paragraphs 2-4.
[6] Ibid, פסקה 4 מצטטת את
פרצלסוס (Paracelsus)
[7] Giovanni Battista (Cintio) Giraldi, Gli
Ecatommiti di Giovan Battista Giraldi, Firenze, 1834, IX, No.3.
[8] הרפואה המודרנית עדיין משתמשת בגישה זו, כך למשל בשימוש בטיפולי
קרינה וכימותרפיה לרפאות סרטן. ביוון העתיקה ומצריים העתיקה, כמו גם באירופה של
המאה ה18 הקזת דם הייתה טיפול נפוץ.
[9] Francesco Sansovino, Cento Novelle
Scelte da piu' Nobili Scrittori della Lingua Volgare, Venice, 1556, X, No. 10.
הבלבול הי שתי המשמעויות של המסמן "פרמקון" יש להם פחות
עיבודים בספרות לעומת הבלבול בין המסומן. זה אולי בעקבות היכולת של המסומן לעבור
מעל מחסומי שפה וכך להתגבר על שקיעתה של מרכזיות השפה היוונית במערב.
הדוגמה המפורסמת ביותר לכך הינה
אולי העיבוד של מוטיב הפרמקון ברומיאו ויוליה של שייקספיר, כשרעל מבולבל עם שיקוי
שינה. הבלבול גם נוצר מהנוהג אז לקרוא בשם אדם כדי לוודא ערנות יותר מאשר לבדוק
דופק כדי לבדוק חיים או מוות.
[10] Bracciolini Poggio (Fiorentino),
Facetiarum, Vol. 1, London: Mileti, 1798, pp. 242-243.
חילופים אלו עשויים לרמז לדמותו של משה, שכן גם הוא היה איש קסמים,
מבצע קסמים ללחוץ את פרעה לשחרר את בני ישראל. כדי להימנע מלסבול מעוד קסמים
כנגדו, פרעה מחליט לשלח את ישראל מחוץ למצררים כשעיר לעזאזל (scapegoat).
[11] פירושו של דרידה את הפסקה מעידה שהינו מכיר את הסיפורים
שבע"פ, מכיוון שהוא מצביע גם לחילופין ה"חסרים" בין קוסם ושעיר
לעזאזל (scapegoat) בטקסט זה.
[12] ראה את הערך asinus ב Oxford Latin Dictionary, ed. Alexander Souter, (Oxford: Oxford
University Press, 1968), p. 182.
[13] בשמות 7:10-15, התנ"ך משתמש במילה תנין, אך לאחר מכן
הקונטקסט בבירור מתכוון לנחש
[14] כפי שהוא בהחלט מודה ב Apology
(Plato, Vol. 1: Euthyphro, Apology, Crito, Phaedo, Phaedrus, trans. Harold
North Fowler (Harvard: Cambridge
University Press,
1999), pp. 85-105.
[15] "אחר" מתייחס לספקותיו על אל טוב ומיטיב כשהוא ראה
אדם חוטא מצליח בעוד שאדם צדיק הוכש ע"י נחש (תלמוד ירושלמי, חגיגה, 2, 7:2)
הספר "הדיאלוגים של בן זומא" מאת גיא שקד
----------------------------------------------------------------
